דמותו המצודדת של מידד עלתה מולי בזום. לא "נפגשנו" שבועיים והוא היה נראה מצוין. רגוע, נינוח, מקרין ביטחון – היה נראה שהוא "אסוף". אחרי שהעברתי סדנה בחברת מוצרי הצריכה בה עובד, ביקש מידד שמשמש כמנהל שיווק של כמה מהמותגים המובילים של החברה, תהליך ייעוץ להתמודדות עם הדחיינות שלו. וככה, במשך חודשיים אנחנו משלבים בין עבודה ביהביוריסטית – גיבוש הרגלים מקדמים – וה"הצצה מתחת למכסה המנוע" – הבנה של תהליכים עמוקים יותר שיושבים בבסיס הדחיינות שלו.
- "אתה נראה מעולה" החמאתי למידד.
- "אני מרגיש מעולה!" ענה "אני מתנהל בצורה מסודרת, הדברים בהירים לי ואני סוף סוף מרגיש שאני מנהל את הזמן שלי! גם הכפיפים וגם המנהלים שלי, הישיר ו"הבוס הגדול", מרגישים בשינוי ומחמיאים לי!"
- חייכתי בסיפוק של אבא גאה "עם המחויבות שלך, היה לי ברור שתצליח!"
- "וזה עוד לא הכל…," הוסיף מידד "אני מעיר הרבה פחות לבן הזוג שלי… למען האמת, לא רק שאני מעיר פחות, כאילו שהדברים שממש עיצבנו אותי בהתנהלות שלו – הבלגן שלו, הדחיינות שלו – כאילו לא מזיזים לי עכשיו… אני ממש יכול להרגיש שנוצר סוג של רווח ואני יכול לראות מה שלו ומה שלי ולא להתערב לו…"
- המשכתי לחייך ושתקתי.
- "מה הקשר בין הדברים," שאל מידד "הרי עבדנו על נושא הדחיינות, איך זה קשור למערכת היחסים הזוגית שלי…?"
ככל שאני מתבגר (מילה מכובסת ל"מזדקן") אני מבין עד כמה מילת המפתח היא: אחריות. אחריות נוצרת כשאנחנו משילים מעלינו את הסיפור – את ההצדקות, התירוצים, ההסברים – ורואים את "הדברים" כמות שהם. ו-"הדברים" הם, תמיד, אמונה עצמית מגבילה שהתגבשה לכדי התנהלות מנטלית ומכאן רגשית ומכאן מעשית. היכולת להגיע אל ה'גרנד זירו' הזה משחרר המון אנרגיה תקועה ומאפשר לאנשים לצאת לפעולה. לקיחת אחריות נמדדת בפעולה, אם לא פעלת משמע לא לקחת אחריות ואת/ה עדיין מספר לעצמך סיפורים…
אגו אגב, הוא אוסף האמונות המגבילות שיש לנו על עצמו – החלקים "הקשים" באישיות שלנו – הכסות שגיבשנו לעצמנו כדי להתמודד (שזה סוג של לא להתמודד) עם מה שתכלס הכי צריך לראות אור יום.
ברגע שמידד "חצה את הרוביקון" והתמודד עם מה שישב בבסיס הדחיינות שלו ולצד זה התחיל לדבוק בפעולות מקדמות, רמת ה"כאן ועכשיו" שלו עלתה ואיתה הגיעה בהירות, מיקוד ושקט פנימי והתוצר הוא עליה ברמת האחריות שלו שמעלה את רמת הבהירות, המיקוד והדיוק שמעלה את רמת האחריות וחוזר חלילה.
מכוון שחללים לא נשארים ריקים, חלל שאנחנו לא ממלאים באחריות שלנו יתמלא בביקורת על הצד השני – האגו שלנו "יגן" על האמונה המגבילה שלנו בהתעסקות ב"בחוץ" – בהתנהלות של הצד השני. אתם מבינים איך נוצרים קונפליקטים, כמה זה מיותר וכמה המפתח נמצא (גם, אם לא בעיקר) בפנים?
- "אתה שיפרת את הסדר שלך והתמודדת עם הדחיינות שלך ואתה מתפלא שהדברים האלה אצל בועז פחות מקפיצים אותך…? שאלתי את מידד.
- מידד תפס את הראש "ואווי, נכון! לא שמתי לב שמה שהקפיץ אותי אצלו היו הדברים שלי בכלל…"
- "הבחוץ כבר לא 'דוקר' לך כמו שדקר כל עוד שיקף לך את העובדה שאתה לא לוקח אחריות על מה שבאחריותך…" אמרתי למידד.
- מידד שתק ואז אמר " אני מרגיש קצת ערום עכשיו ש… 'רואים לי'… כאילו, מי שמבין את זה, יודע שמי שמבקר בעצם לא מטפל בדברים שלו… כלומר הביקורת שלו היא בעצם 'הודאה באשמה'…"
- "או קריאה לעזרה" אמרתי.
- "תקשיב, מדהים איך שבועז השתנה…" אמר מידד ושנינו צחקנו.
זה לדעתי הרעיון בבסיס "גלגול נשמות"… שלאו דווקא (או אולי אפילו בכלל לא) מדבר על חזרה לחיים במובן הפיזי אלא על כך שכל עוד אנחנו שבויים באותו דפוס מחשבתי שבסיסו באמונה מגבילה שלנו על עצמנו, אנחנו נולדים שוב ושוב לאותם דפוסי חשיבה… חיים מחדש בכל פעם שמחשבה מסוימת חוזרת ועולה את אותם החיים… היכולת להיחלץ מהלופ הקרמתי הזה היא באמצעות שינוי דפוס החשיבה וזה קורה כאשר אנחנו נמצאים ב"כאן ועכשיו". מעבר לצמצום כמות, עוצמת ותדירות הקונפליקטים בחיינו, אנחנו חווים תחושה של שפע – שפע של אפשרויות – תחושה שהיא אחד המקורות של תחושת אושר.