על הפודיום עומדים שלושת הזוכים במקומות הראשונים. הם התאמנו במשך שנים, הקריבו כל כך הרבה ובמאמץ עילאי אחרון הצליחו להגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים. ועכשיו גאים ומתרגשים, כשהם ענודים במדליות – זהב, כסף וארד – הם עומדים לתמונה משותפת.
מה דעתכם, למי הייתם משייכים כל אחד מהחיוכים לעיל: 1. חיוך גדול, 2. חיוך בינוני, 3. חצי חיוך?
דא? תגידו, ברור שהזוכה בזהב יחייך חיוך גדול, הזוכה בכסף חיוך בינוני, וחצי החיוך יהיה למי שהגיע האחרון מבין השלושה, הזוכה בארד.
אז זהו שלא.
במחקר שנערך ב-1995 (לינק למחקר: https://bit.ly/4ek7mb3) הראו לאנשים תמונות של זוכי מדליות באולימפיאדות במאה השנים האחרונות וביקשו מהם לשער מי זכה באיזו מדליה. כמובן, רוב המשתתפים במחקר ממש כמוכם, דרגו את זוכי הארד כזוכי הכסף מכוון שנראו שמחים יותר. אגב, על הניסוי הזה חזרו לפני כמה שנים והפעם באמצעות תוכנת מחשב של זיהוי פנים שהגיעה לאותן מסקנות – זוכי הארד נראו שמחים יותר מזוכי הכסף.
שניה, מה? מי שזכה במקום שלישי שמח יותר ממי שזכה במקום שני…? כאילו, השמחה לא אמורה להיות לינארית במובן הזה שככל שאתה מגיע למקום גבוה יותר, משמע שהישגיך טובים יותר, כך תהיה מאושר יותר…?
אז התשובה, כפי שמוכיח המחקר לעיל, היא ממש לא. והסיבה נעוצה בתופעה שנקראת מסגור.
מסגור הוא האופן בו אנחנו מתייחסים לדברים. האם אנחנו רואים – ממסגרים – אירוע מסוים כדבר טוב או כדבר רע. בהקשר של זוכי המדליות, זוכי הארד מסגרו את הזכייה שלהם ב-"לפחות זכיתי במדליה" מה שהוביל לתחושה של הישג ואילו זוכי מדליית הכסף מסגרו את הזכייה ב-"אם רק הייתי מתאמץ יותר, הייתי זוכה בזהב" מה שהוביל לתחושה של החמצה.
כן, כן, מסגרת שונה של אותו אירוע תוביל לשתי חוויות שונות לחלוטין. אותו אירוע, שתי חוויות שונות לגמרי.
מהנקודה הזו בדיון, מסתעפים הרבה מאוד שבילים. מכוון שאנחנו ממסגרים אירועים, באופן בלתי מודע, עשרות פעמים בכל יום אפשר לקחת מכאן את הדיון להרבה מקומות: החל מעד כמה מסגור משפיע על הוול ביינג שלנו (ספוילר: מאוד!), דרך החשיבות שבמסגור חיובי בהקשר של יציאה פעולה והתפתחות (בעוד שמסגור שלילי מסרס ומשתק) וכלה באופן רכישת מיומנויות מסגור חיובי. אני בוחר בשביל שמוביל אל תופעת הקונפליקט.
בקונפליקטים המסגור שלנו לעולם יהיה שלילי: הצד השני עושה לנו דברים שנתפשים בעינינו כלא הוגנים, מכעיסים או מעליבים, נגרמים לנו נזקים ואי נעימויות בקיצור מסגרת של "למה זה קורה לי?" או "הכל בגללו/ה!".
זוכרים איך מרגישים עם מסגור שלילי? נכון, רע! כלומר, התחושות שכולנו מרגישים במהלך קונפליקט – כעס, חוסר אונים, עלבון וכו' – הם לאו דווקא רק בגלל ההתנהגות של הצד השני אלא גם, ולו חלקית, בגלל המסגרת שאנחנו ממסגרים את האירוע.
"די נו," תקשו, "איזה מסגור חיובי ניתן לתת לקונפליקט?" אז קודם כל, תמיד (ועזבו שנייה את ה-7 לאוקטובר, אני מתייחס לאירועים יומיומיים ולא לאסונות) אפשר למצוא מסגור חיובי וכך גם בקונפליקטים.
שורשיהם של קונפליקטים לעולם נעוצים גם בהתנהלות שלנו. גם כאשר נראה לנו שזה 100% אחריות הצד השני, ואני אומר זאת על בסיס 26 שנים שאני מלווה אנשים בקונפליקטים, תמיד יש לנו ולו 5% אחריות. מכאן, שהקונפליקט הוא הזדמנות לזהות את שורשי האחריות שלנו, להבין מה הם ולשנות את מה שדורש שינוי ובכך לשרש, להוציא את העשבים השוטים האלה, מקרבנו. במסגור כזה – למשל "גם אני אחראי" או "מה אני יכול ללמוד מזה" – הופך הקונפליקט מחלון למראה בה משתקפת האחריות שלי, ומכאן ניתנת לי האפשרות, לשפר את ההתנהלות שלי, להתפתח, להשתחרר מאמונות מגבילות או לרכוש מיומנויות חדשות.