קונפליקטים לא מטופלים גוררים עלויות כבדות למעורבים. זוגות נשואים אשר החליטו להיפרד ולא השכילו לנהל את קונפליקט מצאו עצמם במערבולות אשר נמשכה שנים וגבתה עלויות כספיות ורגשיות אדירות מכל אחד מהם וגם מילדיהם המשותפים. שותפים עסקיים אשר לא ניהלו את הקונפליקטים ביניהם נאלצו לפרק את השותפות ביניהם תהליך שכרוך בהפסד כסף, אובדן הזדמנויות עסקיות וכמובן כאב הלב שהתלווה לעניין.
אפשר להמשיך ולדבר על קונפליקטים פנים ארגוניים אשר אי ניהולם הביאו לאובדן כוח אדם איכותי, אובדן הזדמנויות עסקיות ובזבוז כספים, קונפליקטים משפחתיים אשר קרעו משפחות, קונפליקטים קהילתיים אשר פוררו קהילות ועוד…
אני חושב שהמסקנה ברורה: קונפליקטים, אשר אינם מטופלים באופן נכון, יוצרים מצבי טרגדיה. את טרגדיה הזו מן הסתם ניתן היה ברוב המקרים למנוע אם היו הצדדים בעלי מיומנויות ניהול קונפליקטים או היו נעזרים באיש מקצוע בניהול הקונפליקט.
אך הטרגדיה האמיתית בכל מה שקשור לקונפליקטים לא מצויה במישור תוצרי הקונפליקט אותו ציינתי לעיל – בכאב הלב, בריחוק בין אנשים ובהרס דברים נפלאים שאנשים בנו יחד. אין ספק שמישור תוצרי הקונפליקטים יוצר טרגדיות אך הטרגדיה של הקונפליקט מצויה במישור אחר, נסתר מן העין, במישור ממנו נובעים קונפליקטים. כדי להבין במה מדובר, יש ראשית להבין איך נוצרים קונפליקטים.
קונפליקטים הם התנגשות בנקודות המבט של המעורבים. אך לא כל התנגשות מובילה לקונפליקט כך שהבעיה אינה בהתנגשות בנקודות המבט, שהרי קיימות התנגשויות בנקודות המבט אשר אינם גולשות לקונפליקטים. מחלוקות למשל – מצבים בהם אנשים רואים דברים באופן שונה זה מזה – ולמרות ההתנגשות בנקודות המבט הצליחו הצדדים לצלוח את שלב חוסר ההסכמה ולגבש פתרון שאפשר להם “להפוך דף”.
קונפליקטים נוצרים כאשר כל אחד מהצדדים מזדהה עם נקודת מבטו ברמה כזו שהוא פועל כדי להוכיח את צדקתה ביחס לנקודת המבט של הצד האחר. כלומר, לא זו בלבד שיש התנגשות בנקודת המבט אלא בנוסף כל אחד מהצדדים מזדהה – “מחבק” – את נקודת מבטו, ולכן פועל כדי להוכיח את עליונות נקודת מבטו על-פני נקודת המבט של האחר. כאשר נקודת המבט נתפשת כאמצעי לביטוי “האני” הופכת ההתנגשות לפרסונלית – הדברים נהיים אישים – בראש ובראשונה בראשו של כל אחד מהמעורבים המזדהה עם נקודת מבטו – ולאחר מכן כלפי הצד השני אשר הופך להיות מקור הבעיה.
הפרסונליזציה הזו של הבעיה – דהיינו ראיית הצד השני כמקור הבעיה – יוצרת התנהלות בינאישית בין הצדדים בה כל אחד מהם יוזם ומגיב לפעולות שעושה הצד השני מה שהופך את הקונפליקט לגלוי. ההתנגשות בנקודות המבט ותהליך הפרסונליזציה הנם תהליכים פרטיים – כל אחד מהצדדים מגבש לעצמו נקודת מבט באופן עצמאי וסמוי מן העין שהרי אנשים אינם מודעים לרוב לגורמים אשר עיצבו את נקודת מבטם. הפרטי והסמוי הופך לגלוי באמצעות הפעולות שהצדדים עושים כדי לממש את נקודת מבטם – האמירות והמעשים שהם עושים כדי לתקף את נקודת מבטם.
כך שניהול הקונפליקט במישור הגלוי – ניהול הפעולות של כל אחד מהצדדים – הוא למעשה ניהול תוצרי נקודת המבט של המעורבים ואינו מתמודד עם מקורות הקונפליקט. בהעדר ניהול של מקורות הקונפליקט הרי שאין יכולת לפתור אותו באופן סופי ואין גם כל יכול ללמידה אישית והשתנות. זו לדעתי הטרגדיה האמיתית של הקונפליקט – חיפוש פתרונות במישור הגלוי של הדברים – במישור תוצרי הקונפליקט – ואי התמודדות עם הדברים במקום נביעת הבעיה – מישור ההזדהות של “האני” עם המציאות. אם אותה הזדהות עם נקודת המבט היא שיוצרת את הקונפליקט אז מבלי שתהליך זו שורש הרי שהדברים יחזרו על עצמם. למעשה המציאות הגלויה משמשת כמראה המשקפת את כל אותם תהליכים סמויים מן העין אשר יוצרים את הקונפליקט. לנהל את הקונפליקט במישור המראה כמוהו כהתמודדות עם הצללים שמטילה מנורה על הקיר. הרבה יותר יעיל פשוט לכבות את מקור האור האחראי להטלת הצללים.